ההיפותזה הקלאסית המסבירה את תנועת השן גורסת כי יש צד מתח וצד לחץ.
בצד הלחץ, חלוקת התאים פוחתת בשל כיווץ כלי הדם ואילו בצד המתח גוברת חלוקת התאים בשל המתח שנוצר בסיבי ה PDL.
סיבי ה-PDL בצד הלחץ עוברים דיסאורגניזציה ואילו בצד המתח יצורם מוגבר.
כיצד התפתחה ההיפותזה של "מתח-לחץ"?
Kingsley & Farrar הניחו כי תהליך של ספיגה וכן תהליך של כיפוף העצם הביאו לתזוזת השן.
תאורייה זו הביאה להתפתחות טכניקות של הפעלת כוחות חזקים על השיניים עד כדי גרימת שברים בעצם.
כשלון שיטות אלה הביאו לפסילת תאוריית כיפוף העצם ומעבר לתאורית המתח-לחץ אשר באה להסביר את התגובה לכוחות חלשים אשר היו מקובלים באסכולה של Angle. Schwartz האמין כי אם נעלה מעבר ל-20 גרם/מ"מ נחנוק את הפריודונטיום, נגיע למגע עצם-שן ותתקבל רק ספיגה חתרנית.
זוהי למעשה תאוריית המתח-לחץ בצורתה הנוכחית (1969).
אולם תאורייה זו נוגדת את חוק פסקל שקובע שה PDL בהיותו מורכב ברובו מנוזל יפעיל לחץ זהה בכל חלקיו.
קראו עוד
